פסי הרכבת של הילדות שלי

כשגדלתי/כשהייתי גודלת,קטנה ההורים ואני גרנו בבית בצד כבישליד דרך עפר, שבצד השני שלו היו פסי רכבת.

הבפסי הרכבת האלאה לא היו עסוקיםנסעו הרבה רכבות.

רק פעם או פעמיים כל בשבועה ראינו או שמענו רכבת.

בדרך כלל לרכבות היו קטר, רק כמה קרוניםות משא, וקרון מאסף.

לפעמים במקום רכבת, היה "יד-קרון ידני" ("handcar" באנגלית), שהוא רכבת עם בדיוק קרון אחד והוא שמופעל יְדָנִית על ידי שני עובדים באמצעות שרירים במקום דלק.

I couldn't find a good translation for handcar either, so I just decided to call it a קרון ידני, literally "manual car"

אני חושבת שהשתמשו את ה"יד-קרוןנראה לי שהשתמשו ב"קרון הידני" כדי לתקן את המסילות.

The verb השתמש is always used with the preposition ב-

אף אחד לא שתלו אותםן - הםן פשותט גדלו שם פראלבד.

אומנם הצמשיחים האוכמנייםות היו נמוכים וקטנים ולכל צמח היו רק מעטעל כל שיח לא היו הרבה אוכמניות, אבל האוכמניות היו מתוקות וטעימות מאוד.

מעט is very formal

בקיץ נהנהאהבתי לקטוף ולאכול אותן.

בית הספר היסודי היה די סמוך לבית שלנו, והפסי הרכבת היו בדרך מהבית שלנו לבית הספר, אז תמיד הלכתי ברגל לבית ספר.

בדרך כלל הלכתי באמצע השתי המסילות או הלכתי על גבי מסילה אחת או רצתי הכי מהר שיכולתי תוך כדי צועדת בכל אדן מסילהשדרכתי על כל אדן.

לפעמים אני והכלב שלי היינו מטיילהולכים על המסילות לכיוון ההפוך, הרחוק מבית הספר.

היינו מטיילהולכים כחצי שעה לפניואז מסתובבים וחוזרהולכים הביתה.

כמובן אנחנו לא נשארו במסילות כל הזמן, כי הבחורשה שבצד השני של המסילות סיפק לנוהיו עוד הזדמנויות להרפתקה.

הרבה שנים לאחר מכן, אחרי ש(אני עברתי מ)עזבתי את הבית של הילדות שלי, הסירו את הרכבת ואת המסילות, הנשאירו רק זיכרונות.